בנם של בתיה ואליעזר. נולד בשנת תרפ"ג (1923) בעיר לודז' שבפולין.

ישראל גדל והתחנך בעיר לודז' שבמרכז פולין, למד במוסדות החינוך בעיר.

בשנת 1940, חודשים אחדים לאחר כיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית ופרוץ מלחמת העולם השנייה, הוקם גטו לודז' ואליו רוכזו יהודי העיר, בהם ישראל בן השבע-עשרה ומשפחתו. במהלך המלחמה חווה אובדן וסבל רב. הוריו ואחיו נספו בשואה, והוא היה היחיד ששרד מכל משפחתו.

בתום המלחמה עזב ישראל את פולין בדרכו לארץ ישראל. היו אלה ימי המנדט הבריטי, שבהם הוגבלה עליית יהודים לארץ. הוא הפליג באוניית מעפילים, וכשהגיע לחופי הארץ עם יתר הנוסעים נתפסו כולם וגורשו למחנה מעצר בקפריסין. לאחר שהות ממושכת במחנה המעצר הורשה לעלות לארץ ישראל ולהקים בה חיים חדשים.

בנובמבר 1947, עם פרוץ מלחמת העצמאות, התגייס לכוחות הלוחמים והשתתף בקרבות.

באחד הקרבות נפגע ישראל מקליע שחדר לחזהו סמוך לליבו, נפצע קשה והובהל לבית חולים. לאחר תקופת אשפוז ושיקום הוכר כנכה צה"ל.

ישראל הכיר את רחל, עולה חדשה מלבנון, שעבדה אז כעוזרת גננת. בין השניים נרקם קשר זוגי, וכעבור זמן נישאו. גרו ביפו והקימו משפחה ובית חם ואוהב.

לבני הזוג נולדו בת ובן, בתיה (בטי) ויוסף (יוסי). חשוב היה לישראל להעניק לילדיו ילדות מאושרת ולא להעמיס עליהם את הכאב והזיכרונות שנשא עימו מן השואה, ולכן נמנע מלשתף אותם בחוויותיו מאותה תקופה. הוא ביקש להעניק להם רגעי שמחה וחוויות טובות - לקח אותם לסרטים בבית הקולנוע "נגה" ולחוף הים בגבעת עלייה ביפו (אז - ג'בלייה). לעיתים נהג לצאת עם רעייתו וילדיו לנופש בבית הבראה בנהריה.

לפרנסתו עבד כסדרן בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, וגם לשם נהג לקחת את ילדיו לעיתים קרובות.

למרות הקשיים שיצרה הנכות ניהל ישראל אורח חיים שגרתי ככל יכולתו, תפקד כבן זוג וכאב מסור ואוהב, עבד בחריצות, נשא לבדו בעול פרנסת המשפחה ודאג לכל מחסורה.

במרוצת השנים חלה החמרה במצבו הרפואי, והוא אושפז מעת לעת לצורך טיפולים.

ישראל חייט נפטר ביום ז' באב תשל"ה (15.7.1975). בן חמישים ושתיים היה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בחולון. הותיר אחריו אישה, בת ובן.

כתבו ילדיו:

"אבינו יישאר עבורנו דמות של עמידה, כוח, שקט ואהבה למשפחה, וזיכרונו מלווה אותנו בכל יום".

ישראל מונצח בגן הבנים ובבית יד לבנים בתל אביב-יפו, וכן בבית יד לבנים בירושלים.